<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יצחק אמורא</h1>
<h2>דף יב.</h2>
גרסינן במסכת נזיר בפרק הריני נזיר מן הגרוגרות [י"א ע"ב] [א"ר יצחק ב"ר יוסף א"ר יוחנן] האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אחת [אסור בכל הנשים שבעולם] חזקה שליח עושה שליחותו. וכיון שלא חזר השליח לפרש לו מי קדש, כל אשה נחזיק אצלו בקורבא דאיסורא. ופי' הפירושים והם הכי נמי כל האנשים שיודעים שזה שיגר שליח לקדשו לו לקדש לו אשה אסור בכל הנשים שבעולם. דחיישינן דילמא היינו היא שקידש זה.
ולא נהירא. כיון שחזקת שליח עושה שליחותו, כל מי שבא לקדש אותה שנתקדשה, כבר היא יודעת שהיא מקודשת, ושוב אינה מקבלת קידושין מאחר, דלא ניחא לה לשווי נפשה חתיכה דאיסורא דאיסור כרת ובניה ממזרים. הילכך מה שהמשלח אסור בכל הנשים, היינו משום קרובות כגון אמה ואם אמה בתה ובת בתה ובת בנה ואחותה. דאינהו לא ידעי בקידושי דהא איתתא. הילכך הוא ניהו המשלח אסור. אבל היודעים בשליחות למה יאסרו כמו שכתבתי. ואנו אין לנו להודיע לכל הנשים שלא תינשאנה, שמא כל אחת היא זו. כמו שכתבתי שכל אחת יודעת בעצמה שבהיתר היא נישאתו.
איתיביה רשב"ל לרבי יוחנן קן סתומה שפרח גוזל אחד מהן לאויר העולם וכו', עד יקח זוג לשניהם. ואילו שאר קינים בעולם מיתקנן. אמאי לימא כל חדא וחדא דילמא הא [ניהו]. אמר ליה אמינא לך אנא אשה דלא ניידא ואת אמרת לי איסורא דניידא. וכי תימא (הכי) [הכא] נמי [בשוקא] אשכח וקדיש ונימא כל דפריש מרובא פריש. התם הדרא לניחותא גבי קן מי הדרא. הכא משמע כיון דעופות ניידי לא אסרינן שאר קינין למימר אכל חד דילמא היינו האי קן, אלא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ואין כאן איסור. אם כן הא דגרסינן בקידושין פרק האיש מקדש [נ"ז ע"א] כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת, וזה אשר לא תאכלו לרבות את השחוטה. ופרכינן ואיפוך אנא, אמר רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה. והיינו תקלה שמי שצד אותה אם יאכלנה נמצא שאיסור אכל.
ותימה מה תקלה היא, כיון דמדאורייתא חד בתרי בטל. נהי נמי דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי מכל מקום כשפורשין אמרינן כל דפריש מרובא פריש, כדאמרינן בפרק התערובות [זבחים ע"ג ע"ב], דתנן כל הזבחים שנתערבו בהן מחטאות המתות או שור הנסקל אפילו אחד בריבוא ימותו. ופרכינן וניבטלי ברובא. ושקיל וטרי עד אמר רב אשי בעלי חיים חשיבי ולא בטלי. ופרכינן ונמשוך ונקריב חד חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש. ומתמהינן נמשוך הוי ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש. ומסקנא הכי נמי, אלא גזרינן כדמסיק רבא משום קבוע. מיהו היכא דליכא למיגזר כגון גבי קן ודאי בטל ברובא, דאמרינן כל דפריש מרובא פריש. ונראה לי דליכא למימר הכא קבוע. דגוזל הפורח כל שעה נייד הוא. וכן שאר גוזלות. דסתם עופות שטין ונוחין כל שעה, ואין קביעותן קביעות. הילכך תמה אני מה שייך למימר לא אמרה תורה שלח לתקלה.
ואין לומר שמא ביום שלוח יהא צייד מזומן קודם תערובת. דלא היא, דאם במיד, רואה ומכיר, כל איסור הניכר אינו בטל ומיבדל בדיל מיניה. ואם אינו רואה, לגבי דידיה היתר הוא דכל דפריש מרובא פריש. והכי נמי אמרינן בפרק שלוח הקן [חולין ק"מ ע"א] ולקח למטהר צפורים חיות טהורות, ואמר רב נחמן בר [יצחק] למעוטי ציפורי עיר הנידחת. ולמאי אי לשלוח לא שלח התורה לתקלה. וכן במילתא דרב פפא דמוקי לה לציפרין שהחליפן בדמי ע"ז וממעט לשחוטה. אבל [לשלוח] לא אימעיטא משום דלא אמרה התורה לשלוח לתקלה.
בפרק שני שעירי הלכה אחרונה [יומא ס"ז ע"ב] דפליגי באיברי שעיר המשתלח, חד אמר אסור בהנאה וחד אמר מותר בהנאה. אמר רבא מסתברא כמ"ד מותר לא אמרה תורה שלח לתקלה. התם לא שייך למימר [ללכת] אחר הרוב. דהא במקום שמתגזר ונעשה איברים איברים האיסור מבורר הוא ובעין יפה. ואפילו דין קבוע כמחצה על מחצה לא שייך הכא. אבל גבי ציפורים ועוף וגוזל מה תקלה שייך בהו.
ותו מאי טעמא תלי רבא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, תיפוק לי דאין מבטלין איסור לכתחילה [ביצה ד' ע"ב]. דכל איסור שנתערב ואינו ניכר הכל מותר מן התורה אף האיסור. אף כאן אין המשולחת ניכרת. ואם אין מבטלין איסור לכתחלה מן התורה אסור, תיפוק לי משום הכר. ונראה כי ביטול איסור כענין זה מן התורה [אסור]. שאיסור הניכר אין לבטלו ולעשותו היתר. אבל אם כבר נתערב בפחות מכדי שיעור המבטל, כגון בפחות מששים או פחות ממאה או פחות ממאתים, דמן התורה נתבטל כבר. התם מדרבנן הוא דאין להוסיף [עליו עד שיהא] שיעור המבטל.
אסקינן מילתא דרבי יצחק חזקה שליח עושה שליחותו להחמיר. והכי נמי מסיק בפרק האומר התקבל [גיטין ס"ד ע"א] דגרסינן התם הבעל אמר לגירושין והשליש אמר לגירושין, והיא אומרת נתן לי ואבד, א"ר יוחנן הוי דבר שבערוה וכל דבר שבערוה אין פחות משנים. ופרכינן ונימא חזקה שליח עושה שליחותו דא"ר יצחק א"ר יוחנן האומר לשלוחו וכו', עד חזקה שליח עושה שליחותו. ופרקינן הני מילי לחומרא אבל לקולא לא אמרינן.
ובר"פ בכל מערבין הלכה השולח עירובו [עירובין ל"א ע"ב] וכו', עד ואם אמר לאחר לקבלו הימנו הרי זה עירוב. ובגמרא ודילמא לא מקבל ליה, אמר רב יחיאל חזקה שליח עושה שליחותו. אמר רב נחמן בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו, בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו. והתם מייתי טובא ומוקי לה שפיר. ורב ששת פליג עליה ואמר אף בשל תורה חזקה שליח עושה שליחותו. לרב ששת ניחא הא דרבי יצחק אמר רבי יוחנן, אפילו לרב נחמן דאמר אין חזקה שליח עושה שליחותו, לחומרא אמרה.
כההיא דהכל שוחטין. דגרסינן [חולין י"ב ע"א] בעא מיניה רבה בריה דרב יוסף מרב נחמן, האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט מאי א"ל חזקתו שחוט. האומר לשלוחו צא תרום והלך ומצאו תרום מאי א"ל אין חזקתו תרום. וקא מסיק משום דאין חזקת שליח עושה שליחותו. והיינו טעמא דחזקתו שחוט, דאמרינן איניש אחרינא שמע ואזל ושחט, ורוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם. תרומה דילמא אינש אחרינא שמע ואזל ותרם, הוי [ליה] תורם שלא מדעת והתורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה. והאומר צא תרום ומצא תרום דאמר רב נחמן דאין חזקתו תרום לחומרא. ורש"י פירש כן, ספק עושה ספק אינו עושה. הילכך נראה לפרש כשמצא תרום יחזור ויתרום. ומה שתרם יוציא עליו תרומה ממקום אחר, דדילמא טבל הוא ושמא תרומה היא. הילכך אי אפשר בלא תיקון. אי נמי כך יעשה אותו שמצא תרום יחזור ויעשה אותה תרומה. וממה נפשך פירותיו מתוקנים. אם שלוחו תיקן אותו תיקן, ואם לאו הרי בהפרשתו זו מתוקנים.
ונראה לי דלא שייך למימר כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא דומיא דקרא, דקא נפקא לן [כתובות ט"ו ע"א] מוארב לו וקם עליו פרט לזורק אבן לגו, כגון תשעה ישראלים וגוי אחד ביניהם. דגוי חי הוא וניכר ולא בטיל. הילכך שור הנסקל או אחת מחטאות המתות שנתערבו קבועין הן [זבחים ע"ג ע"א], משום דבעלי חיים נינהו. וחנות בין תשע חנויות נמי החנות ניכר ועומד בעין כל שעה, ואין תערובתו תערובת והוי קבוע. וצב בין הצפרדעים אין לו תערובת כשהוא שלם ובריה הוא והוי קבוע. וכן איש ואשה [כתובות ט"ו ע"א]. אבל נבילה בשחוטה בלא חנות, וכן בכעדשה מצב בין תשע כעדשה מצפרדע, אפילו בשתי עדשים דצפרדעים, בטלה ברוב לענין מגע. דנבילה בטלה בשחוטה לענין מגע [מנחות כ"ג ע"א]. אבל להתיר החתיכה בעינה כשלקח ואינו יודע מאיזה מהן לקח, אין החנות שמוכר בו הנבילה בטל בשאר החנויות, שהרי ניכר הוא. וכן הצב בין הצפרדעים כשהוא והן שלימים. ושור הנסקל וחטאות המתות בעלי חיים הם וקביעותן קביעות.
והא דמקשים בסנהדרין שהן בעלי חיים וקבועים, למה אמרה תורה אחרי רבים להטות נוקמיה לקרא בשאר דברים ולא בסנהדרין, לאו קושיא היא דדבר התלוי בדיבור ובסברא שפעמים שאף אותו החולק חוזר בו מעצמו מדבריו, אין תלייתו בדעת עצמו קבוע. והודיעך הכתוב שהיחיד בטל במיעוטו. וכן מעוטים אצל רבים, (שהן) [שאין] סברת האדם קביעות ממשות כגוף הבריה שאין משתנה לעולם. שהרי זקן ממרא שאמר אפילו מפי קבלה וחביריו מסברא נהרג. כרבי אלעזר באלו הן הנחנקין [סנהדרין פ"ח ע"א] כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. הילכך אין דעת וסברת מועטין במקום מרובין כדי שיהיה שלום על ישראל.
